החלטה בתיק ע"מ 2148/13

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת אמצעי לחימה ללא היתר, בכך שבחיפוש נערך בביתו נתפסו שלושה רובים מאולתרים וכ-70 כדורים.

העורר נעצר עד תום ההליכים לאחר שביהמ"ש קמא התרשם מקיומה של תשתית ראייתית לכאורית, בדמות גרסאות העורר, חוות דעת ותמונות. עוד קבע ביהמ"ש, כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות אשר לא ניתן לאינה בחלופת מעצר. ביהמ"ש דחה את טענות הסנגור לפיו בעבירות דומות בנסיבות חמורות יותר, הורה ביהמ"ש העליון על שחרור נאשמים לחלופת מעצר.

בערר, חזר הסנגור על טענותיו. ראשית, טען כי אין מצויה בתיק חוות דעת מז"פ על אודות מהות החפצים, אלא אישור של קצין משטרה, שמומחיותו בתחום אינה ידועה, כי מדובר בכלי נשק. לדעת הסנגור, יש בעניין זה פגם בראיות המשמיט את הבסיס מתחת לקביעת ביהמ"ש בדבר קיומן של ראיות לכאורה.

מעבר לכך, ריכז הסנגור שורה של טענות בנוגע לעילת המעצר. ראשית, טען הסנגור כי לא כל החזקת נשק מהווה סיכון ביטחוני, שכן הדבר תלוי במטרה לשם מה הוחזק הנשק ואף בסוגו. במקרה שלנו מדובר בכלי נשק אחד לא שמיש, ועוד שני כלי נשק מאולתרים שהוחזקו על ידי העורר, ללא מטרה ביטחונית, אלא לחיסול כלבים משוטטים. בעניין זה, עמד הסנגור על העובדה כי העורר אינו מהווה סיכון ביטחוני, מאחר שהוא שוטר פלסטיני. שנית, טען הסנגור כי התביעה לא עמדה בצו ביהמ"ש לבדוק את טענתו כי כחודשיים לפני מעצרו הגיעו חיילים לבית העורר ולא עצרו אותו על אף שהבחינו בכלי הנשק. שלישית, הפנה הסנגור לפסיקה של ביהמ"ש העליון במסגרתה שוחררו מחזיקי נשק בנסיבות חמורות יותר. לדעת הסנגור, אין מקום ליצור הבחנה בין המקרים האמורים לבין ענייננו. לבסוף, הצביע הסנגור על קרוב משפחה, פרופסור אשר באפשרותו לפקח על העורר, לצד הצעה לקבוע תנאי שחרור מגבילים נוספים.

התובע התנגד לערר, לטעמו, די באישור של שוטר על מנת לבסס את היות החפצים שנתפסו כלי ירייה. התובע הפנה לגרסאותיו הסותרות של העורר ולכמות הנשק על מנת לעבות את עילת המסוכנות הטמונה ממילא בהחזקת נשק באזור. בעניין אחרון זה, טען התובע כי על רקע המציאות הביטחונית הייחודית לאזור, אין מקום להיצמד להלכות הנהגות בישראל בסוגיה זו. לדעת התובע, הלכה ברוח זו שנקבעה על ידי ביהמ"ש לערעורים תקפה בענייננו. התובע ציין כי נבדקה הטענה לפיה נעשה חיפוש בביתו חודשיים קודם לכן, אך לא נמצאה לה אחיזה.

דין הערר להידחות. אכן, בשלב זה של בחינת הראיות לכאורה, אין ספק כי די בתשתית הראייתית הקיימת על מנת לבסס עבירה של החזקת אמצעי לחימה ללא היתר. העורר מציין בעצמו כי החפצים שנמצאו בביתו הינם כלי הנשק מאולתרים. אלה הוסתרו על ידו ואף קיימת בתיק תעודת קצין משטרה כי המוצגים הינם "נשק" כהגדרתם בסעיף 144 לחוק העונשין, 1977, המקביל לסעיף 230 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב], התש"ע-2009.

אף באשר לעילת המעצר נראה כי הדברים ברורים למדי. קבענו לא אחת כי עילת המעצר בהחזקת אמצעי לחימה הינה טמונה אך בסיכון כי המחזיק בהם יעשה בהם שימוש, אלא אף בסיכון כי אלה יגיעו לאחרים.

כך לדוגמא בע"מ 1431/11 חמדאן נ' התוב"ץ: 

"הלכה פסוקה היא כי החזקת אמצעי לחימה מקימה עילת מסוכנות. הובהר לא אחת כי מסוכנות זו נושאת שני פנים. הראשון, על רקע הסיכון שיעשה שימוש בנשק על ידי המחזיק בו. השני, בכך שאמצעי הלחימה עלולים להגיע בקלות יתירה לידיים עוינות (ראה לדוגמה ע"מ 2068/06 קעקור נ' התוב"ץ, ע"מ 4045/06 רג'בי נ' התוב"ץ, ע"מ 3709/08 התוב"ץ נ' סלאודה, ולאחרונה 1014+1016/11 התוב"ץ נ' אלכבאש).

לאור האמור, הפסיקה לא ראתה להעניק משקל משמעותי לנסיבות החזקת הנשק ואף בהיעדר כל כוונה ביטחונית, הורנו על מעצר עד תום ההליכים."

הדברים יפים גם לענייננו, כאשר לא רק שנסיבות החזקת כלי הנשק על ידי העורר לא הובהרו על ידו באופן משכנע, אלא מדובר בהחזקת מספר כלי נשק ותחמושת לא מועטה.

לאור האמור, יש לקבוע כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות.

על אף טענות הסנגור, לא ראיתי מקום להזדקק לחלופת מעצר. גם לדעת הסנגוריה, המדובר באדם שראה לנכון לאגור כלי נשק. אפשרויות הפיקוח על העורר מצומצמות עד בלתי קיימות. לגביו אין אמצעי פיקוח של ממש.

על רקע אלה, קבעתי בעניין חמדאן הנ"ל:

"שנית, וכאן העיקר, קבענו לא אחת כי העבירות מן הסוג האמור מצויות בין העבירות המעטות לגביהן יש לתת משקל למצב הביטחוני הייחודי השורר באזור. ואכן, לנוכח ריבוי מעשי האלימות והפיגועים המאפיינים את האזור ולאור שליטתם המצומצמת של גורמי הביטחון בשטח, מתאפיינת החזקת נשק באזור במסוכנות מוגברת, השונה ממאפייני הסיכון בתוככי הקו הירוק. לנוכח המציאות הקיימת באזור כפי שתוארה, גובר הסיכוי לכך שנשק יתגלגל לידיהם של גורמים אשר יעשו בו שימוש ביטחוני. בנסיבות אלה, יש מקום, על כן, להתחשבות נכונה בצרכי הביטחון ובאינטרס הציבורי ביצירת האיזון הראוי בין זכות הנאשם להתהלך חופשי לבין הצורך למנוע את הסיכון הטמון בשחרורו.

אמת, אין בדברים האמורים כדי לשלול התחשבות בהלכות היסודיות של המשפט הישראלי גם בסוגיה זו ואף בנסיבות הפרטניות של כל מקרה ומקרה כפי שנקבע על ידינו לא פעם. אולם, הדבר צריך להיעשות מבלי להתעלם ממציאות החיים המיוחדת המוכרת לנו ביהודה ושומרון מזה שנים לא מעטות."

כך גם בענייננו, לא ראיתי כי קיימת חלופה אפקטיבית למניעת הסיכון ומי שכך אין לי אלא להותיר את החלטת בימ"ש קמא על כנה.

בשולי החלטה זו, אציין כי בחנתי את טענות הסנגור בנוגע לעריכת חיפוש קודם, ובעניין זה חזרה התביעה והצהירה כי למשטרת ישראל אין כל רישום בנוגע לחיפוש הנטען. בנסיבות אלה, לא ראיתי לתת לטענה זו משקל.

ניתנה היום, 13 באוקטובר 2013, ט' בחשוון התשע"ד, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.